מדרש על שמואל א 10:1: בראשית רבה ומקורות קלאסיים

וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ, כָּל נְשִׁיקָה שֶׁל תִּפְלוּת בַּר מִן תְּלָת, נְשִׁיקָה שֶׁל גְדֻלָּה, וּנְשִׁיקָה שֶׁל פְּרָקִים, וּנְשִׁיקָה שֶׁל פְּרִישׁוּת. שֶׁל גְּדֻלָּה, דִּכְתִיב (שמואל א י, א): וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן וַיִּצֹּק עַל רֹאשׁוֹ וַיִּשָּׁקֵהוּ. שֶׁל פְּרָקִים, דִּכְתִיב (שמות ד, כז): וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ. שֶׁל פְּרִישׁוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ. רַבִּי תַּנְחוּמָא אָמַר אַף נְשִׁיקָה שֶׁל קְרִיבוּת, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כט, יא): וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל, לָמָּה, שֶׁהָיְתָה קְרוֹבָתוֹ. וַתֹּאמֶר הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ וגו', כֵּיוָן שֶׁשָּׁבָה אֶל עַמָּהּ שָׁבָה אֶל אֱלֹהֶיהָ.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵךְ לִקְרַאת משֶׁה הַמִּדְבָּרָה, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (שיר השירים ח, א): מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי, בְּאֵיזֶה אָח הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אִם תֹּאמַר בְּקַיִן, וְהָא כְתִיב (בראשית ד, ח): וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵּהוּ. אִם תֹּאמַר כְּיִשְׁמָעֵאל לְיִצְחָק, הָא גַרְסִינָן יִשְׁמָעֵאל שׂוֹנֵא לְיִצְחָק. אִם תֹּאמַר כְּעֵשָׂו לְיַעֲקֹב, הָא כְתִיב (בראשית כז, מא): וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב. אִם תֹּאמַר כַּאֲחֵי יוֹסֵף, וְהָכְתִיב (בראשית לז, ד): וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ, וּכְתִיב (בראשית כז, יא): וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו. אֶלָּא כְּיוֹסֵף לְבִנְיָמִן, (שיר השירים ח, א): יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי, כְּמשֶׁה לְאַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כָּל נְשִׁיקוֹת שֶׁל תִּפְלוּת הֵן, חוּץ מִשָּׁלשׁ, נְשִׁיקָה שֶׁל גְּדֻלָּה, נְשִׁיקָה שֶׁל פְּרִישׁוּת, נְשִׁיקָה שֶׁל פְּרָקִים. נְשִׁיקָה שֶׁל גְּדֻלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א י, א): וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן וַיִּצֹּק עַל רֹאשׁוֹ וַיִּשָּׁקֵהוּ. נְשִׁיקָה שֶׁל פְּרִישׁוּת (רות א, יד): וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ. נְשִׁיקָה שֶׁל פְּרָקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף נְשִׁיקָה שֶׁל קְרֵיבוּת אֵין בָּהּ גְּנַאי, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כט, יא): וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל, שֶׁהָיְתָה קְרוֹבָתוֹ. אָמַר רַבִּי פִּנְחָס מַעֲשֶׂה הָיָה בְּאָח וּבְאָחוֹת שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶם בְּגוּשׁ חָלָב וְאֶחָד מֵהֶן בְּבֵית מָרוֹן, נָפְלָה דְּלֵקָה בְּבֵיתוֹ שֶׁל גּוּשׁ חָלָב, בָּאתָה אֲחוֹתוֹ מִבֵּית מָרוֹן וְנָפְלָה עָלָיו וְהָיְתָה מְחַבַּקְתּוֹ וּמְנַשַּׁקְתּוֹ, אָמְרָה לוֹ אֵינִי מֻרְגֶּלֶת לָבוֹא אֵלֶיךָ, אֶלָּא פָּחַדְתִּי דַּהֲוֵית אָחִי בַּאֲנָנְקֵי וּפָלַטְתָּ מִמֶּנָּהּ, (שיר השירים ח, א): אֶמְצָאֲךָ בַּחוּץ אֶשָׁקְךָ, בְּאֵיזֶה חוּץ, בַּמִּדְבָּר, מָקוֹם שֶׁנָּשְׁקוּ אַחִים זֶה לָזֶה, משֶׁה וְאַהֲרֹן.

וישק. אומר אני כי עיקר המלה שק לבד ומדביר אני את הנשיקה קרוב אל אופן תשוקה. (ועלי) [ואל אישך] תשוקתך (בראשית ג טז), ואע"פ שדרשנו בסדר בראשית בענין אחר. כל נשיקה היא לתפלות חוץ מן ג' ואלו הן של גדולה, ושל פרקים, ושל פרישות, לגדולה דכתיב וילך ויפגשהו בהר האלהים וישק לו (שמות ד כז), לפרקים ויקח שמואל את פך (שמן) [השמן] ויצק על ראשו וישקהו (ש"א י א). לפרישות ותשק ערפה לחמותה (רות א יד), ר' תנחומא מוסיף אף של קריבות, שנא' וישק יעקב לרחל, שהיא בת דודו: